לוי נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח ואח'

פסק דין

לפניי תביעה לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובע, יליד 19.6.1957, נפגע בהתאם לנטען בשעה שרכב על אופנוע מס' רישוי 38-164-01 בתאריך 7.6.2003 בסביבות השעה 21:30.

התובע עבד באותה עת כעצמאי בעל פיצרייה ועסק במשלוחים, התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע בגב, בצוואר, בראש, בידיים ובכתפיים ונגרמו לו שברים בשורשי כף היד בשתי הידיים וכן חתך עמוק בשפה.

בהתאם לקביעת המלל מיום 23.10.2006 נכותו הרפואית הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה נקבעה על שיעור של 27.8% לצמיתות, בהתאם לפירוט: 20% לפי סעיף 41 (10) ב'-קישיון נוח של שורש כף היד, 5% לפי סעיף 31 (5) (א') 2 – שיתוק עצב אולנרי בצורה קלה, ו-5% לפי סעיף 57 (4) – איבוד הקומודציה בעין אחת או בשתי העיניים. יצוין כי ועדת המל"ל הפעילה את תקנה 15 במלואה וקבעה כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 42%.

במאי 2005 לקה התובע במחלה לבבית. בחוות דעת מומחה בית המשפט, פרופ' צבי ורד, מיום 17 אוגוסט 2009 נקבע כי נכותו הקרדיאלית של התובע, אשר לא נמצא כל קשר בינה לבין תאונת הדרכים, הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 9 ג' (1) בגין מצב אחרי אוטם שריר הלב ו-25% לפי סעיף 9 ב' (1) בגין מחלת לב כללית. בחו"ד משלימה מיום 2 יולי 2011, ולאחר שהתובע לקה באירוע לב נוסף במהלך דיון ההוכחות ביום 21 נובמבר 2010 קבע פרופ' ורד כי ניתן להעריך כי תוחלת חייו של התובע צפויה להתקצר ב- 30% כתוצאה ממחלתו הלבבית. המומחה לא זומן לחקירה על חוה"ד שהגיש.

הנתבעת הודתה בשאלת החבות, והצדדים נותרו חלוקים בשאלת נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה ובשאלת גובה נזקיו כתוצאה מכך.

התובע, בתצהיר עדותו הראשית, טען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב, רגל ימין, מחוסר תחושה ונימול בידיים, קושי באחיזת חפצים והרמת משאות, מפגיעה בראייה המתבטאת בקשיי קריאה וחוסר מיקוד, מצפצופים באוזניים, מירידה בשמיעה, מקשיי ריכוז וזיכרון , מכאבי ראש, סחרחורות, עייפות, נדודי שינה, מתח וחרדות.

לטענת התובע, עובר לתאונה, היה אדם מלא מרץ ושמחת חיים ותפקד היטב בכל תחום, היה בריא בגופו ובנפשו. עוד טען התובע כי מספר שנים עובר לתאונה, עבד בעסק הובלות עצמאי בעבודה פיזית קשה ומאומצת.

בתצהירו טען (סעיף 9) כי שלושה חודשים לפני התאונה הקים עסק עצמאי – פיצרייה. וכי עד למועד התאונה תפקד בעסק באופן עצמאי והעסיק עובד אחד בלבד. התובע פירט כי העסק היה ממוקם במרכז מסחרי קטן בתוך שכונה ברמת גן, והתבסס על שליחויות. המדובר היה בפיצרייה יחידה בשכונה ולכן לטענת התובע, היה לעסק יתרון גדול מאוד כמעין בלעדיות. לטענת התובע, בכוונתו היה לרכוש את אמון הלקוחות ולהגיע להיקף מכירות גדול. עוד טען התובע "חרף העובדה כי חלפו רק שלושה חודשים מפתיחת העסק, העסק פעל יפה מאוד והצליח בהדרגה להגדיל את קהל הלקוחות ומטבע הדברים גם את ההכנסות, וניכר היה כי הרעיון מגשים את עצמו וקהל הלקוחות גדל מיום ליום."

התובע טען כי כחודשיים לאחר התאונה, עשה מאמץ הדרגתי לחזור לעבודה, אולם עקב מגבלותיו, הנובעות מהתאונה, התקשה לחזור לתפקוד מלא. לטענתו, סבל מכאבים בידו הימנית במהלך כל שעות היום, מהגבלה בתנועות פרק כף היד, מתחושת נימול וקושי בהרמת חפצים. עבודתו בפיצרייה הייתה עבודה פיזית ואילצה אותו למאמץ בפרק כף היד, וכתוצאה מכך נגרמו לו דלקות חוזרות ונשנות שנטרלו אותו למשך ימים. לפיכך, טען התובע כי לאחר התאונה נאלצה אשתו להתפטר ממקום עבודתה ולסייע לו בעסק, כך גם בנו ובתו. התובע אף הוסיף כי המגבלה במיקוד הראייה בקריאה הפריעה לו גם כן בעבודתו. לדבריו, חש בטשטוש ראייה וחוסר מיקוד אשר באו לידי ביטוי לאחר מספר דקות של קריאה רגילה או במחשב וכתוצאה מכך, נדרש להפסיק את עבודתו.

לטענת התובע, נוכח תפקודו הלקוי, כשלה הפיצרייה, אשר הייתה בתחילת דרכה במועד התאונה. לדבריו, התקשה לקדם את העסק ולשמר את לקוחותיו. אולם לאחר מספר שנים ולאור מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, החליט בסוף שנת 2007 לסגור אותה.

התובע הצהיר כי במהלך שנת 2007 סבל מאירוע לב, אשר בעקבותיו אף אושפז. לטענתו, לעובדה זו לא הייתה השפעה על החלטתו לסגור את העסק. לאחר סגירת העסק והחל מינואר 2008 עשה ניסיונות לחזור למעגל העבודה ואף התחיל קורס במחסנאות ממוחשבת במסגרת מרכז שיקום במל"ל, אולם מגבלותיו הקשו עליו מאוד ולפיכך, לא הצליח לסיים את הקורס. לבסוף, לאחר ניסיונות רבים, הצליח בחודש מאי 2009 להתקבל לעבודה כיועץ פרזול ב "הום סנטר" ושם הוא עובד עד היום. לאחרונה מונה לאחראי מלאי.

התובע פירט בתצהירו כי מגבלותיו כתוצאה מהתאונה מקשות עליו מאוד בעבודתו היום יומית ולכן הוא נאלץ לעיתים קרובות, לבקש עזרה מעמיתיו לעבודה במחלקות הסמוכות. לדבריו, כדי להקל על מכאוביו, הוא משתמש בסד. עוד טוען התובע כי עובר לתאונה תפקד ללא כל מגבלה בכל הקשור לעבודות הבית, לטענתו, ביצע את כל עבודות הבית לרבות שטיפת כלים, בישול, גיהוץ, תלייה, הורדה וקיפול כביסה ואילו כיום אינו מסוגל לסייע בכל אותם עבודות והוא אף מתקשה בעריכת קניות, בשל הקושי לדחוף את עגלת הקניות ובהרמת השקיות.

התובע הצהיר כי נוכח מצבו הכלכלי הקשה, לא שכר עד היום עזרה בשכר והנטל כולו נפל על אשתו, ובאופן חלקי על בני המשפחה הנוספים.

אשתו של התובע, הגברת מיכל לוי, הצהירה גם היא כי הפיצרייה נפתחה כשלושה חודשים לפני התאונה. לטענתה, כחודשיים לאחר התאונה, עשה בעלה מאמצים רבים כדי לחזור ולעבוד בעסק ולשקמו, אולם עקב מגבלותיו הנובעות מהתאונה, התקשה לחזור לתפקוד מלא ובסוף שנת 2007 נאלץ לסגור את העסק. הגברת לוי טענה כי בעקבות התאונה נאלצה להתפטר ממקום עבודתה, וזאת כדי לסייע לבעלה בעסק החדש. לדבריה, הוא סובל מכאבים קשים ומתלונן עליהם לאורך כל שעות היום. לטענתה, בשלב מסוים החל בנם לעבוד בעסק, וזאת על מנת לעזור בהרמת משאות כבדים ובניהולו השוטף. לדבריה, עובר לתאונה, בעלה היה שותף מלא בעבודות משק הבית השונות. אולם כיום, נוכח מגבלותיו, הוא מתקשה בביצוע כל אותן עבודות המצריכות מוטוריקה ושימוש באצבעות הידיים. לטענתה, נוכח מצבם הכלכלי, לא שכרו עזרה בשכר והיא נאלצת לבצע את כל פעולות משק הבית בעצמה.

בתיק קיומו שתי ישיבות הוכחות, הראשונה מיום 21.11.2010, במהלכה נחקרו הגברת לוי והתובע. במהלך חקירתו הנגדית חש התובע ברע והחקירה הופסקה. התובע הובהל לבית החולים באמצעות אמבולנס שזומן לבית המשפט, עקב אירוע לבבי. ישיבה שנייה התקיימה ביום 16 מאי 2012, במהלכה הושלמה חקירתו הנגדית של התובע, נחקר חוקר מטעם הנתבעים, מר שמר גולדברג והצדדים סיכמו טענותיהם בעלפה.

דיון

התובע, בחקירתו הנגדית, הודה כי הפיצרייה נפתחה ביוני 2002. היינו, תשעה חודשים לפני התאונה ולא שלושה חודשים בהתאם לנטען בתצהירו ובתצהיר רעייתו. עוד הסביר התובע כי ההחלטה לסגור את הפיצרייה גמלה בליבו בתחילת שנת 2007 אולם ההחלטה התקבלה בסופו של דבר כשבעה חודשים לאחר מכן ובעת שאושרה לו ההכשרה המקצועית במסגרת המל"ל. התובע טען כי ההחלטה לסגור את העסק לא נבעה מהתקף הלב שעבר והוסיף כי העביר את העסק לבנו, אשר הפעיל אותו מיוני 2007 ועד יוני 2008.